לב המקדש

אש

האש הייתה תמיד לב אטשגאה — לא מודלקת בידי אדם אלא עולה מן האדמה עצמה. דווקא פלא הטבע הזה הוא שהפך את המקום לקדוש.

חצי האי אבשרון עשיר בגז טבעי, שבמשך מאות שנים חלחל אל פני השטח והתלקח באוויר. אשים בלתי כבים אלה העניקו לאזרבייג'ן את שמה — «ארץ האש».

אש

להבה מן האדמה

מעל המזבח המרכזי ובתאים בערה להבה שניזונה מגז תת-קרקעי. במשך מאות שנים תיארו נוסעים את «האשים הנצחיים» של סוראחני כאחד מפלאי המזרח.

אך ב-1969 כבתה הלהבה הטבעית: כריית גז אינטנסיבית בסביבה דיללה את המאגרים התת-קרקעיים. כדי שהמקדש לא יישאר ללא אש, היא מסופקת כיום מרשת הגז העירונית.

אש

אטשגאה אינו האש היחידה של אבשרון. בקרבת מקום בוער יאנאר דאג — «ההר הבוער», שמדרונו בוער כבר מאות שנים בזכות הגז הפורץ.

יחד הם מסבירים מדוע הפכה האש לסמל של אזרבייג'ן — ממקדשים עתיקים ועד לשונות הלהבה שעל סמלה ואדריכלותה של ימינו.

טבע האש

את הלהבה הזין גז שעלה ממעמקי אבשרון.

כריית הגז דיללה את המאגרים והאש הטבעית כבתה.

הלהבה במקדש נשמרת בגז מרשת העיר.

גבעה בוערת בקרבת מקום — עוד אש נצחית של אבשרון.

המועד המדויק של כיבוי האש הטבעית שונה בין המקורות; המועד המקובל הוא סוף שנות ה-60.